תנ"ך על הפרק - דברים לב - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים לב

185 / 929
היום

הפרק

שירת האזינו, צווי על משה למות

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותיבָּ֣מֳתֵיאָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
האזינו השמים וגו'. משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיהו אמר (ישעיה א') שמעו שמים והאזיני ארץ, כדי לתת האזנה ושמיעה לשמים והאזנה ושמיעה לארץ אהפעל האזנה יונח על השמיעה מקרוב, מפני ששרשו משם אזן, ודרך השומע מקרוב להטות אוזן להמדבר, והפעל שמיעה יונח גם מקרוב גם מרחוק. ובאור הענין הוא ע"ד דרש ההלכי, כפי שמתבאר מספרי, דידוע הוא דכשבאים עדים ומעידים ונמצאו דבריהם מכוונים עדותן קיימת ואם לאו אין עדותן קיימת, ולכן אלו לא בא ישעיהו ונתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ היו שמים מעידים ואומרים דכשנקראו לעדות זו בימי משה שאמר העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ (פ' נצבים) בהאזנה שמעו והארץ מעידה דבלשון שמיעה נקראה ואין עדותן מכוונת, לכן בא ישעיה וחלף את הדבר, ונמצאו שניהם מעידים בלשון האזנה ובלשון שמיעה. [ספרי]. האזינו השמים וגו'. משה אמר האזינו השמים ותשמע הארץ וישעיהו אמר (ישעיה א') שמעו שמים והאזיני ארץ, לפי שהיה משה קרוב לשמים ורחוק מארץ, לפיכך אמר האזינו השמים ותשמע הארץ, ולפי שהיה ישעיהו קרוב לארץ ורחוק משמים, לפיכך אמר שמעו שמים והאזיני ארץ בוכמש"כ בריש אות הקודם כי הפעל האזנה יונח על השומע מקרוב שדרכו להטות אוזן להמדבר לו, משא"כ הפעל שמיעה יונח גם על השומע מרחוק ומקרוב. .
(שם) האזינו השמים וגו'. תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, אמר להם, שמא אתם סבורים לברוח מעל כנפי השכינה או לזוז מעל הארץ גנראה דהוא ע"ד המליצה שיעשו במחשך מעשיהם ויאמרו אין רואה ושומע, ע"ד מ"ש בחגיגה ט"ז א' שמא תאמר מי מעיד בי, אבני ביתו וקורות ביתו של אדם מעידין בו. , דעו שהשמים והארץ מודיעים עונכם, שנאמר (איוב כ') יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו דר"ל שע"י עונשים שיבאו מן השמים וגם הארץ לא תתן כחה יודע לכל שהוא רב פשע. .
(שם) האזינו השמים וגו'. תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, אמר להם, הסתכלו בשמים ובארץ שאעפ"י שלא נעשו לא לשכר ולא להפסד אין משנים את מדתן, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פורעניות, אינו דין שלא תשנו את מדתכם הואעפ"י שאין הדמיון שוה כל כך, שכן מעשיהם של אלו קבועים בטבע, משא"כ יצר לב האדם, י"ל עפ"י מ"ש בחלק ק"י א' דגם השמש וירח רוצים לפעמים להעמיד מהלכם מפני תרעומות שיש להם ולא נפקי עד דמחו להו, יעו"ש. –
ויש להעיר במה שאמר שהארץ לא נעשה לשכר ולהפסד, ממה שאמרו בירושלמי כלאים פ"א ה"ז ובב"ר בפ' ארורה האדמה, מפני מה נתקללה האדמה מפני שעברה על גזרותיו של הקב"ה, יעו"ש לפנינו בפ' בראשית, הרי דעלולה הארץ להענש בשביל חטא, וצ"ל דהעונש דהתם הוא בשביל האדם שמפני שהוא ראוי לעונש לכן לא תוציא לו הארץ פרנסתו, וכמשמעות הלשון ארורה האדמה בעבורך. וראיה לזה, שהרי חטא הארץ היתה מיד במעשה בראשית כמבואר לפנינו שם ובכ"ז לא נתקללה עד שנתקלל האדם לאחר שחטא בענין הנחש, הרי דעונשה לא מחמת עצמה היא כי אם בשביל האדם. .
(שם) האזינו השמים וגו'. תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, לפי שאמר משה, אני בשר ודם, למחר אני מת, ואם ירצו לומר לא קבלנו את התורה מי מכחישם, לפיכך אעיד עליהם שני עדים שהם קיימים לעולם וועיין באור והמשך לדרשה זו בפירש"י כאן ולעיל בפ' נצבים בפסוק העדותי בכם היום וגו' (ל' י"ט). .
(שם) האזינו השמים וגו'. תניא, למה העיד משה בישראל את השמים ואת הארץ, השמים לעדה למצות השמים, והארץ – למצות הארץ זמצות השמים כגון קדוש החודש וקביעות המועדים ודיניהם ומצות הארץ תרומות ומעשרות לקט שכחה ופאה וכדומה. או דהכונה מצות השמים – שבין אדם למקום ומצות הארץ – שבין אדם לחבירו. .
(שם) יערף וגו'. תניא, היה רבי בנאה אומר, כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (ס"פ שופטים) וערפו שם את העגלה חנראה הבאור משום דכמו שהמטר הוא ברכה לעולם בעת הדרשו כך הוא נחשב לקללה כשיורד שלא בזמנו כגון בשעת קציר וכדומה, כנודע. ואפשר לתאר ירידתו בזמנו בתואר ירידה לשמה, כלומר, לשם הדרישה והצורך לו, והירידה שלא בזמנו – ירידה שלא לשמה, ולכן אמר מקודם לזה בגמרא כאן כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה, וכמו המטר היורד בעתו ובזמנו, דהיינו ירידה לשמה, כמש"כ מביא ברכה לעולם, וכנגד זה אמר דהלומד שלא לשמה נעשית לו סם המות, והיינו כמטר היורד שלא בזמנו, דהיינו שלא לשמו, מביא קללה לעולם, ומסמיך זה על הלשון יערף כמטר לקחי, כמבואר.
ואמנם יש להעיר במה שאמר מקודם כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, ומסמיך זה על הפסוק עץ חיים היא למחזיקים בה ועוד על פסוקים שונים, למה אינו מסמיך אותו המאמר ג"כ על פסוק זה שלפנינו ולפרש יערף מענין ברכה, מלשון אף שמיו יערפו טל (פ' ברכה), ושחקים ירעפו טל (משלי ג'), והיו לפי"ז שני הענינים נסמכים בפסוק אחד, ועפ"י הבאור שכתבנו. וצ"ל דלא ניחא ליה לפרש הלשון יערף בשני מובנים בענין אחד. וועיין מש"כ להלן אות י"ט. .
(תענית ז' א') יערף וגו'. תניא, ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר, יערף כמטר לקחי [אין לקח אלא תורה שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר (ס"פ שופטים) וערפו שם את העגלה, מה עגלה ערופה מכפרת על שפיכות דמים אף דברי תורה מכפרים על שפיכות דמים טנראה דערך הכפרה ע"י דברי תורה היא כעין כפרה אשר ע"י עגלה ערופה, והיינו על כלל ישראל מטעם ערבות ורק ברציחה שלא נודעה וכמו בע"ע כמבואר ס"פ שופטים, או גם ברוצח ידוע רק שאי אפשר לדונו כגון שלא אתרו ביה, וכעין מ"ש בזבחים פ"ח ב' בענין דכתונת של כה"ג מכפרת על שפיכות דמים יעו"ש. אבל ברוצח עצמו אין שייך לומר שדברי תורה יכפרו עליו. ומ"ש בסוטה כ"א א' תורה אגונא מגני ומצלא, היינו רק שמגנת מן היסורין ומצלת מן מכשול שלא יבא לידי חטא וכן אין הצבור מתכפר בד"ת ברוצח בר קטלא, אם לא דנוהו, כמש"כ (ס"פ מסעי) ולארץ לא יכפר לדם כי אם בדם שופכו. [ספרי]. יערף וגו'. תניא, היה ר' יהודה אומר, לעולם הוי כונס דברי תורה כללים ומוציאם פרטים, שאם אתה כונסן פרטים מיגעין אותך ואינך יודע מה לעשות, שנאמר יערף כמטר לקחי [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו] ואין עריפה אלא לשון כניסה. משל לאדם שהלך בדרך וצריך מאה זוז, אם נוטלן בפרוטות מיגעין אותו, אבל אם מצרפן לסלעים פורט ומוציא בכל מקום שירצה יהכונה, כי בכלל מצות התורה פרטיהם נכנסים תחת סוג כללי אחד, למשל מצות שבת נכנסת בסוג כללי אחד מאבות מלאכות וכל אב נפרט לכמה תולדות דומות לו, וכן ענין טומאה בכלל מסתעף לכמה פרטים, ראשון לטומאה, שני ושלישי לטומאה, ודברים שמקבלים ואין מקבלים טומאה, וכדומה, וכן כמה וכמה מצות. ואם נתחיל ללמדן מפרטיהן אנו מתיגעין ולא נעמוד על ברורן, משא"כ אם נקבע כללים כללים. ומפרש יערף מלשון בקיעה וחתיכה, [כמו וערפו את העגלה], והיינו שהתורה יסודה כללים והמה יבקעו פרטים פרטים, והמשיל זה למטר שרבוי מים בכמות גדולה מתבקע לטיפין טיפין.
וגם יש לפרש כונת הדרשה עפ"י מ"ש אין תורה נקנית אלא בסימנים וזהו מפני שע"י זה נתפס הענין בזכרון קיים [עי' מ"ש לעיל סוף פרשה וילך בפסוק שימה בפיהם]. ומפרש יערף כמו יצרף, שע' וצ' מתחלפין, כמו ארעא – ארץ, רבע – רבץ, ועוד. .
(שם) יערף כמטר. א"ר ברכיה, כתיב יערף כמטר לקחי, [מכיון] שכפו ערפן לתשובה מיד הגשמים יורדים יאלרמז ואסמכתא הוציא המלה יערף מפשטה למובן עורף להורות כי לירידת גשמים צריך רחמים מרובים וכפיית עורף לתשובה. ויתכן דדייק לדרוש כן מדלא כתיב הפעל הרגיל אצל מטר, ירוה, תמטיר, וכדומה. וע"ע לפנינו בפ' בראשית בפסוק ואד יעלה מן הארץ באה ג"כ דרשה בענין זה. .
(ירושלמי תענית פ"ב ה"א) יערף כמטר וגו'. כתיב יערף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי, אם ת"ח הגון הוא [תזל עליו] כטל, ואם לאו – ערפהו כמטר יבנראה הבאור משום דטל בא לעולם בנחת וברצון, משא"כ המטר בעת ירידתו בורחים האנשים ממנו אל הבית, וזהו שאמר אם ת"ח הגון הוא התקרב אליו בנחת כמו הזלת הטל שבא בנחת וברצון, ואם לאו פנה אליו עורף וברח ממנו כמו מן המטר, כמש"כ. ומה שהוספנו במוסגר המלות תזל עליו כן הוא בש"ס כת"י, ובילקוט הגירסא תזל כטל. .
(תענית ז' א') יערף כמטר וגו'. תניא, היה רבי סמאי אומר, מניין אתה אומר בשם שהעיד משה לישראל את השמים ואת הארץ כך העיד להם ארבע רוחות השמים, ת"ל יערף כמטר וגו', זה רוח מערבית שהוא ערפו של עולם וכולו לברכה יגר"ל מאחוריו של עולם, שהמערב קרוי אחור שנאמר (איוב כ"ג) הן קדם אהלך ואחור ולא אבין וגו', והשכינה ערפה במערב, דכן דרשינן מפסוק דתהלים (פ"ט) צפון וימין אתה בראתם, דמשמע דימינה של שכינה בדרום ושמאלה בצפון ופניה במזרח וערפה במערב. , תזל כטל אמרתי – זה רוח צפונית שעושה את הרקיע נקי כזהב ידובב"ב כ"ה א' הובא בענין זה הלשון שמזלת את הזהב, והבאור הוא שמחממת ומביאה שרב, ורעבון בא, והזהב בזול, וכמש"כ ביחזקאל ז' כי בשעת הרעב כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיו, ונסמך כאן על לשון תזל מלשון הכתוב (ישעי' מ"ו) הזלים זהב מכיס. , כשעירים עלי דשא – זה רוח מזרחית שמסערת את כל העולם כשעיר טוכשדים המזיקים, מלשון הכתוב (ישעיה כ"ד) ושאיה יכת שער, ומטעם זה תארו את רוח מזרחית בשם שדיא נשיב (גיטין ל"א ב'). , וכרביבים עלי עשב – זה רוח דרומית שהוא מעלה רביבים טזועיין בב"ב כ"ה א' באה תוכן אגדה זו, ואמנם אנו העתקנו מספרי מפני שבאה שם יותר ברחבה. ועיין בחא"ג בב"ב שם. [ספרי]. כמטר. לא כמטר הזה הבא מן הדרום שכולו לשדפון לירקון לקללה, אלא כמטר הזה הבא מן המערב שכולו לברכה יזסמיך אדרשה הקודמת דרוח מערבית הוא ערפו של עולם, וכיון דכתיב כאן יערף מבואר שרומז למטר הבא מצד מערב והוא לברכה. וע"ע מש"כ בדרשה הקודמת. .
(שם) כמטר לקחי. אמר רב יהודה, גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה, שנאמר יערף כמטר לקחי, אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו. ורבא אמר, גדול יותר מיום שנתנה בו תורה, שנאמר יערף כמטר לקחי, מי נתלה במי – הוי אומר קטן נתלה בגדול יחיתכן לומר בטעם הדמיון בכלל עפ"י עניני הדרשות הבאות דבכמה דברים השוו תורה ומטר להדדי, יעו"ש. .
(תענית ז' א') כמטר לקחי. [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], וכמטר, מה מטר חיים לעולם אף דברי תורה חיים לעולם יטומזה ענין התואר חיים לתורה בכמה מקומות, כי היא חייך, עץ חיים היא, כי חיים הם למוצאיהם, ובאגדה דתענית ז' א' כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, ועיין מש"כ לעיל אות ח'. [ספרי]. כמטר לקחי. [אין לקח אלא תורה, שנאמר (משלי ד') כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו], וכמטר, מה מטר זה אחד הוא ויורד על האילנות ונותן מטעמים בכל אחד לפי מה שהוא, בגפן לפי מה שהוא, בזית לפי מה שהוא, בתאנה לפי מה שהוא, כך דברי תורה כולם אחד הם, ויש בהם מקרא ומשנה, הלכות ואגדות כנראה ענין דרשה זו דמכוונת בכלל לאגדה דריש חגיגה ג' ב', דברי חכמים כדרבונות בעלי אסופות נתנו מרועה אחד, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין וכו', שמא יאמר אדם האיך אני לומד תורה מעתה, ת"ל נתנו מרועה אחד, כולם אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן וכו', וה"נ הכונה אעפ"י שהתורה בכלל כלולה ממקרא ומשנה ומהלכה ואגדה, בכ"ז גם הלומד פרט אחד מאלה הדברים נקרא עוסק בתורה, מפני שכולם אחד הם. וטעם המשל מהמטר, דכמו שהמטר משפיע מטובו לכל מין גידולין כפי שהוא דורש, כך כל המעלות ויתרונות שיש להלומד תורה בכלל, כמ"ש בתענית ז' א' כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים, וכן כמה מעלות ויתרונות המנויים בדרשות בסמוך בפסוק זה, הוא הדין בלומד פרט אחד מן התורה כמו מקרא או משנה או הלכה או אגדה. .
(שם) כמטר לקחי. כמטר – מה המטר הזה אי אתה רואהו עד שבא, כך תלמידי חכמים אי אתה יודע מהם עד שישנה משנה הלכות ואגדות כאנראה דהלשון עד שישנה צריך לקרות בפעל יוצא, בפתח השי"ן, והיינו עד שירביץ תורה ברבים ואז פקיע שמי'. או עד שיתמנה פרנס על הצבור כביתכן דרומז למ"ש בשבת קי"ד א' איזהו תלמיד חכם שממנים אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ולפי"ז כשממנין לאיש אחד לפרנס בידוע הוא שת"ח מובהק הוא. [ספרי]. תזל כטל. מה טל כל העולם כולו שמחים בו אף דברי תורה כל העולם שמחים בו כגוכמש"כ פקודי ה' ישרים משמחי לב, וסמיך על הדרשות הקודמות דפסוק זה בתורה איירי, דכתיב יערף כמטר לקחי אין לקח אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו', אבל במטר אינו יכול להמשיל זה, מפני שהמטר אינו משמח כל לב, כי יש שאינם רוצים במטר, כמו הולכי דרכים וכדומה, משא"כ טל. .
(שם) תזל כטל אמרתי. יכול כשם שלמדתי אני אותה בצער כך תהיו אתם לומדים אותה בצער, ת"ל תזל כטל אמרתי – תהיו רואים אותה כזול כדומפרש בספרי שהרצה משה לישראל את יגיעו ועמלו עד שהשיג את התורה שהיה עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ונכנס לבין המלאכים ושרפים וכו', ועיין שבת פ"ט א'. .
(שם) כשעירם עלי דשא. מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים ומגדלים אותם, כך דברי תורה מעלים לומדיהם ומגדלים אותם כהוכמ"ש בברכות מ"ח א' שאמר ינאי המלך לשמעון בן שטח חזי כמה מייקרנא לך, אמר לי' לאו את קא מוקרת לי אלא אורייתא קא מייקרא לי שנאמר (משלי ד') סלסלה ותרוממך. ונסמך בכלל דרשה זו על הדרשות הקודמות דפסוק זה בתורה איירי דכתיב יערף כמטר לקחי, ואין לקח אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' .
(שם) כשעירם עלי דשא. מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומפשפשים בהם כדי שלא יתליעו, כך הוי מפשפש בדברי תורה שלא תשכחם כושעירים הם טיפין טיפין, ור"ל כי אלה הטיפין אינם מעיקר המטר הבא לרות את הארץ אלא רק כדי לבדוק את העשבים שלא יתלעו, כך צריכה התורה להיות נבדקת לפעמים אפילו מחכמים ולומדים, כלומר, לבדוק פה ושם אם לא נשכחה. וגם כאן נסמך על דרשות הקודמות דפ' זה בתורה איירי כמש"כ בסוף אות הקודם. .
(שם) כשעירם עלי דשא. מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם ויש בהם ירוקים ויש בהם אדומים ויש בהם שחורים ולבנים, כך דברי תורה יש בהם רבנים ויש בהם כשרים, יש בהם חכמים יש בהם צדיקים וחסידים כזועיין בחולין צ"ב א' בא ענין אגדה כזו בנוסח אחר, אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ וכו' יעו"ש, ותכלית הדרשה דכמו העשבים צריכים כ"א למינו או הגפן צריך לזמורות ולאשכולות ולעלין, כך האומה הישראלית צריכה לכלול בתוכה מכל המינים, דכל מין מחזיק את חבירו ומתקיימים כולם, וכמ"ש בחולין שם שלחו מתם לבעי רחמי אתכליא על עליא דאלמלא עליא לא מתקיימי אתכליא. .
(שם) וכרביבים עלי עשב. מה רביבים הללו יורדים על עשבים ומעדנים ומפנקים אותם, כך דברי תורה מעדנים את לומדיהם ומפנקים אותם כחוכמש"כ במעלות התורה (משלי א') כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך, וכן שם (ד') תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך, ועיין ב"ב ע"ה א' ובאבות פ"ו מ"ז. ונסמך על הדרשות הקודמות דפסוק זה בתורה איירי כמש"כ לעיל אות כ"ה. .
(שם) כי שם ה' אקרא. אמר רב יהודה, מניין לברכת התורה לפניה מן התורה, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כטסמך על הדרשה שבסמוך מיומא ל"ז א' דכשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן, וזה הוא הפי' כי שם ה' אקרא – בברכה, אתם הבו גודל לאלהינו, ויתבאר בסמוך. ונראה דהא דסמיך ברכה זו על דברי תורה, משום דבראש הענין כתיב יערף כמטר לקחי דקאי אתורה כמבואר בדרשות בפסוק הקודם, ובדרשה הבאה יתבאר מקור מכאן לברכה על התורה לאחריה. –
ועיין ברכות י"א ב' מחלוקת החכמים אם מברכים רק קודם למוד מקרא או גם קודם למשנה ותלמוד, ולכאורה מה טעם למחלוקת זו, ולמה לא נברך גם אמשנה ותלמוד. וצ"ל דכונת המחלוקת במה יוצאין חובת מצות ת"ת אם במקרא או במשנה או בתלמוד שהוא בלול ממקרא ומשנה וגמרא [ע"ל בפ' ואתחנן בפ' ושננתם לבניך], ופליגי במה היא ברכה חיובית. –
ועיין בס' המצות להרמב"ם במצות עשי"ן הנוספות לדעת רמב"ן מצוה ט"ו שעפ"י דרשה והיקש זה מנה מצות ברכת התורה למ"ע דאורייתא, וכן משמע מלשון הגמרא בברכות שהבאנו בדרשה הקודמת מניין לברכת התורה לפניה מן התורה וכו'. ובעל מגילת אסתר הסכים לדעת רמב"ן וכמדומה לי שהוא מקום מצויין שבעל מגילת אסתר יסכים לרמב"ן ולא ימצא זכות להרמב"ם, ועיין מש"כ בפ' שופטים (י"ט י"ג).
והנה בבבלי ברכות י"א ב' מחלוקת החכמים אם הא דמברכין על התורה לפניה הוא רק קודם למקרא או גם קודם למשנה וגמרא, ומשמע דכל עיקר המחלוקת היא רק בברכה לפניה אבל בברכה לאחריה הכל מודים דאין מברכין רק על הקריאה בספר תורה, וצריך טעם למה לא מספקינן גם אמשנה ותלמוד בברכה זו. ונראה הסברא בזה, משום דהקריאה בס"ת יש לה זמן מוגבל, כי גוף הקריאה היא תקנת משה שיהיו קורין בשבת במנחה ובשני ובחמישי, ובשבת בודאי מסודר סדר הקריאה, ובמועדים ג"כ מסודר לקרות פרשה מענין החג, וא"כ לכל אלו הקריאות יש שעה קבוע ושיעור קבוע ושייך לזה ברכה לאחריה, כלומר לאחר הזמן ולאחר השיעור, משא"כ במשנה וגמרא שאין זמן ושעה קבועה ללמודן, כי לעולם זמנם וחובתם, כמש"כ והגית בו יומם ולילה, ולכן אף דמפסיק מלמודו לא שייך לברך, כיון דהגמר לא יכלה לעולם וכל ימי חייו משועבד להלמוד, ולא יונח כלל על הפסק זה ברכה לאחריה, כיון דאין לחיובה אחרית וקץ ודו"ק.
ונראה ראיה נאמנה לסברא זו ממש"כ התוס' בנדה נ"א ב' בענין הא דבני מערבא הוו מברכי כשמסלקין תפילין אשר קדשנו במצותיו לשמור חוקיו וכתבו התוס' דאנו לא קיי"ל לברך בשעת סלוקן משום דבני מערבא היו ס"ל דלילה לאו זמן תפילין ולכן היו מברכין כשהיו חולצין סמוך לשקיעת החמה, משא"כ אנו קיי"ל לילה זמן תפילין מדאורייתא, [ואך מדרבנן גזרו לחלצן שמא יישן בהם], וא"כ לא שייך לברך על סלוקן, כיון דחיובן נמשך גם בלילה, וזה ממש כסברתנו בנדון דידן שחיוב ת"ת לעולם לא נפסק ולכן לא שייך בה ברכה לאחריה, ודו"ק. .
(ברכות כ"א א') כי שם ה' אקרא. מניין לברכת התורה לאחריה מן התורה, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, אתיא שם שם מברכת המזון, כתיב הכא כי שם ה' אקרא וכתיב התם (פ' עקב) וברכת את ה', מה להלן ברכה לאחריו אף כאן ברכה לאחריו לבברכת המזון כתיב מפורש ברכה לאחריה, ואכלת ושבעת וברכת. והנה הלשון שם שם לא נתבאר יפה, דהא בברכת המזון לא כתיב כלל שם, ואולי הכונה אתיא ה' ה' [השם השם], אך אמנם לא מצינו דוגמת גז"ש כזו, וצ"ע. .
(ירושלמי ברכות פ"ז ה"א) הבו גדל. שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן, מנא הני מילי לאדשלשה ראוים לברכה בצירוף. , א"ר אבהו, דאמר קרא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו לבהבו – לשון רבים, ואין רבים פחות משנים, והאחד הקורא הרי שלשה. ועיין בסוגיא כאן [ע"ב] יהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא כרכי ריפתא בהדו הדדי, לא הוי בהו חד דהוי מופלג מחברי' לברוכי להו, אמרי, הא דתנן שלשה שאכלו כאחד חייבין לזמן הני מילי היכי דאיכא אדם גדול אבל היכי דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף, ולא נתבאר מנא להו בכלל חילוק זה. וצ"ל דכיון דעיקר צירוף ברכות בשלשה ילפינן ממשה והוא הלא היה גדול על כולם לכן דנינן מיניה כותיה. .
(ברכות מ"ה א') הבו גדל. תניא, רבי אומר, כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל לאלהינו לגכנראה מפרש פי שם ה' אקרא כמו כאשר, כלומר, אז כאשר אקרא בשם ה' אתם הבו גודל, ומבואר בגמרא שעל יסוד זה נהגו הקהל לענות ברוך שם כבוד מלכותו אחר הכה"ג כשהיה קורא את השם בביהמ"ק. ועיין בפסחים נ"ו א' חקרו בגמרא טעם למנהגנו שאנו אומרים אחר שמע ישראל ברוך שם כבוד מלכותו ולכאורה צ"ע בכלל חקירה זו, והלא מבואר שמדינא צריך להיות כן אחר הזכרת השם כמו בכה"ג ביוהכ"פ. ונראה דענין החקירה הוא משום דהחיוב לומר זה הוא כשאחד מזכיר השם והצבור עונים, אבל אנו שאומרים הא והא, הזכרת השם וגם ברוך שם כבוד מלכותו צריך טעם לדבר וזו היא חקירת הגמרא. –
ודע דמאוד הדבר תמוה בעיני מה שנהגו אצלנו שהמברך אומר גם הוא קריאת הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד, בין בתורה בין בתפלה, והלא לפי מקור דין זה מבואר שא"צ כלל לחזרת המברך והמתפלל, וכמו שאמר משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומזה יסוד לכל העניות אחר המברך והמתפלל כמבואר בדרשות הסמוכות, וא"כ מכיון דהתם סידר משה שהוא יקרא והקהל יענו כך צריכים לנהוג אחריו, ואם תאמר שגם התם היה משה חוזר אחר הקהל, זה אינו, חדא דהלשון לא משמע כן, כמבואר שאמר אני מזכיר ואתם הבו גודל, ותו דמצינו בענין כזה מפורש סדר הקריאה והעניה כמו בסוטה ל' ב' משה אמר כי גאה גאה והם אומרים אשירה לה', ולא היה משה חוזר דבריהם, יעו"ש. וא"כ גם כאן לא יתכן כן, ובפרט כי אין ענין הקריאה מורה כן.
ומה שהביאו הפוסקים ראי' מברהמ"ז שאומר המברך נברך שאכלנו משלו ואח"כ חוזר ואומר עם המברכים ברוך שאכלנו משלו [עיין בב"י לטור או"ח סי' נ"ז] לדעתי אין כל ראיה לכאן, דכיון דאינו אומר הלשון ברכו אלא נברך הכונה היא שמזמין את המברכים וגם אותו בעצמו לברך על המזון, ולכן מברכים הם וגם הוא, משא"כ בקריאת התורה שכל הצבור מזומנים לקרוא והוא בברכתו מזכיר שמו של הקב"ה לתכלית שיתנו הם גודל להקב"ה כמו שעשה משה וישראל, א"כ צריך לנהוג כמו שנהג משה וישראל כמבואר שהוא הזכיר את השם והם נתנו גודל.
לכן לדעתי טוב ויפה דעת מהר"ם מרוטנבורג שא"צ המברך והחזן לחזור דברי הצבור ברוך ה' המבורך, והובאו דבריו בב"י שם, ואף כי בשו"ע לא פסקו כמותו ואף לא הביאו דעתו כלל, בכ"ז נראה לי שאין לדחותה כלל, ואדרבה סוגיא דשמעתתא מורה ברווחה כותיה, כמבואר, וכ"כ בפשיטות הרמב"ם בפי"ב ה"ה מתפלה. ומה שהביא בב"י שם מירושלמי ברכות אינו שייך לעניננו, ועיין בזה. .
(יומא ל"ז א') הבו גדל. תניא, מניין לעומדים בבית הכנסת ואומרים ברכו את ה' המבורך שעונים אחריהם ברוך ה' המבורך לעולם ועד, שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו לדועיין מש"כ לעיל באות הקודם וצרף לכאן. [ספרי]. הבו גדל. תניא, מניין לאומר יהא שמיה רבא מברך שעונים אחריו לעלם ולעלמי עלמיא ת"ל הבו גודל לאלהינו להעיין מש"כ לעיל אות ל"ג וצרף לכאן. ולכאורה צ"ע במנהגנו שהקהל מתחיל מן יהא שמיה רבא מברך, וכ"מ בברכות ג' א' בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ואומרים יהא שמיה רבא מברך וכו', והרי כפי המבואר כאן נוסח זה קבוע לש"ץ, ואף גם זאת קשה, כי לפי המבואר כאן הוי מקור אמירה ועניה זו מן הדרשה כי שם ה' אקרא וכו', וכמבואר בסוגיא דיומא שהבאנו בדרשה שלמעלה, אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומבואר בדרשה דלעיל לענין זימון דאחד קורא ושנים עונים דים לצירוף קריאה ועניה זו דכי שם ה' אקרא, וא"כ מבואר דרשאי לומר קדיש גם לפני שנים, וזה בודאי אינו, שהרי קיי"ל מפורש במשנה מגילה כ"ג ב' דקדיש הוא מהדברים שבקדושה שאין נאמרים בפחות מעשרה, ועיין לפנינו בפ' אמור בפ' ונקדשתי בתוך בני ישראל.
ולכן נראה דצריך בהכרח לפרש דברי הספרי דאין הכונה על אמירת הש"ץ וענית הקהל, אלא רק על אנשים הנכנסים לביהכנ"ס ושומעים את הצבור אומרים יהא שמיה רבא מברך צריכים הם לענות לעלם ולעלמי עלמיא, אבל בצבור וש"ץ צריכים לענות כל הנוסח יהא שמיה רבא וכו' כנהוג אצלנו ורק בעשרה, ודו"ק בזה, כי הוא דבר מחודש וצריך תלמוד שלא נתעוררו בו הפוסקים. .
(שם) הבו גדל. מכאן שעל כל ברכה ששומעים צריך לענות ברוך הוא וברוך שמו לוגם יסוד דרשה זו בנוי על הדרשה דלעיל מיומא ל"ז א' כי שם ה' אקרא וגו', אמר להם משה לישראל, בשעה שאני מזכיר שמו של הקב"ה אתם הבו גודל, ומסיים שם, חנניא אומר זכר צדיק לברכה, אמר להם נביא לישראל, בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה, עיי"ש, ודין זה הובא באו"ח סי' קכ"ד ס"ה. ובס' חרדים הובא מדרש שצריך לענות על כל ברכה ברוך הוא וברוך שמו, ולא ידעתי על מה סמכו רבים ושלמים למנוע מעניה זו, ואף כי שמעתי טעמים על זה אבל אינם מתקבלים לי. ועיין בס' מעשה רב להגר"א סי' מ"ג. [תשובת הרא"ש כלל ד']. הצור תמים פעלו. א"ר חנינא, כל האומר הקב"ה ותרן יותרו חייו, שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לזפירש"י האומר ותרן הוא לעבור על כל פשעים יותרו חייו יופקרו חייו וגופו שמורה לבריות לחטוא, עכ"ל, וצ"ע להתאים מאמר זה עם הכתוב נושא עון ועובר על פשע, שזה מדת ותרנות, וגם בכלל צריך באור למה חשיב כאן מדת הותרנות למדה קשה והלא אדרבה מצינו שמדה טובה היא כמש"כ לעיל צדק צדק תרדוף ודרשינן צדק משלך ותן לו (חולין קל"ד א'), וצ"ל דהכונה כאן שסומך על זה לכתחלה לעבור על המצות באמרו כי הקב"ה מוותר, וזה באמת מדה מגונה וקשה, וגם י"ל דמדייק רש"י בלשונו לעבור על כל פשעים, כלומר שאומר גם כשעושים כל העבירות הקב"ה מוותר, והא דנושא עון איירי בעבירה אחת או שתים. ועיין ביש"ש כאן כתב דמכאן מבואר שאסור לאדם לומר יותר ממה שאני ראוי עשה הקב"ה עמי, משום דהוי בכלל ותרנות, ולפי מש"כ אין איסור זה מוכרח, ודו"ק. .
(ב"ק נ' א') הצור תמים פעלו. בשעה שהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון ואת אשתו ובתו לשריפה, צדקו עליהם את הדין, הוא אמר הצור תמים פעלו ואשתו אמרה אל אמונה ואין עול לחובתו אמרה הפסוק גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם (ירמיה ל"ב), והיינו צדוק הדין שלא הרהרו אחר מדותיו של הקב"ה, ועיין בספרי ענין זה בנוסח אחר קצת. .
(ע"ז י"ח א') אל אמונה וגו'. אל אמונה, כשם שנפרעין מן הרשעים לעוה"ב אפילו על עבירה קלה שעושין כך נפרעין מן הצדיקים בעוה"ז על עבירה קלה שעושין, ואין עול, כשם שמשלמין שכר לצדיקים לעוה"ב אפילו על מצוה קלה שעושין כך משלמין שכר לרשעים בעוה"ז אפילו על מצוה קלה שעושין לטכדי לטרדן מן העולם הבא וכמש"כ ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. .
(תענית י"א א') צדיק וישר הוא. מלמד שבשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית, במקום פלוני וביום פלוני והוא אומר הן ומצדיק עליו את הדין ואומר יפה דנתוני, שנאמר (תהלים נ"א) למען תצדק בדברך משהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו, ומפרש בכל זה הלשון צדיק וישר, שהצדקה היא גם ביושר הנראה לבני אדם, והיינו שכיון שהאדם מודה על כל העונות שמזכירין אותו נראית הצדקה בעיניו ליושר. .
(שם שם) הלה' תגמלו. אמר רבי יהושע ב"ר חננאל, צריך לכתוב ה' למטה מארכובתו של למ"ד דהלה' תגמלו זאת – הא לה' תגמלו זאת מאבאור הענין, כי עפ"י תקון סופרים מהמסורה נכתב הה' דהלה' בתמונה גדולה, ועל זה אמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה' מהלמד, אלא מלמטה נגד הארכובה של הלמ"ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה, כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה' תגמלו זאת ויהיה עינינו הה, לשון אנחה וצעקה, לה' תגמלו זאת, ואף כי בירושלמי כתוב הא באל"ף, אך הה' מתחלף באל"ף מפני שהן ממוצא אחד, או אולי ט"ס הוא, וצ"ל הה, כמבואר. .
(ירושלמי מגילה פ"א ה"ט) עם נבל וגו'. מי גרם להם לישראל שיהיו מנוולים ומטופשים – מפני שלא היו מתבוננים בדברי תורה מבנראה הבאור עפ"י תרגום אונקלוס, עם נבל ולא חכם, עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו, וטרחו רבים בכונתו, אבל כנראה כיון לדרשת הספרי שלפנינו, כי מי שעוסק בדבר ולא יבינהו לאשורו ההוא נבל יבל, כי אין קיום לעסק כזה, ועל זה אמר עם נבל – וסבת הדבר שלא חכם, שלא התבונן להבין יפה דברי התורה, והיא כונת הספרי והיא כוונת ת"א, ויותר נכון היה לגרוס בת"א דנבילו במקום דקבילו, ויתפרש דנבילו אורייתא – משום דלא חכימו ודו"ק, [ספרי] אביך קנך. א"ר חנינא בר פפא, כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר (משלי כ"ח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית, ואין אביו אלא הקב"ה, שנאמר הלא הוא אביך קנך מגהענין בכלל צריך באור, כי אחר שקראו גזלן איך הוא אומר אין פשע, והלא כל הגזלנים יודעים בחטאם אלא שיצרם תקפם, וכדומה מן הסבות המביאות אותו לזה, וגם מה זה שקראו חבר לאיש משחית, ומפרש בגמ' חבר הוא לירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים, מאי שייכות זל"ז, ומה יתרון לחטא זה לקרוא אותו חוטא ומחטיא יותר ממחלל שבת ועובר על שאר עבירות, וגם לא נתבאר בכלל מה גוזל הוא להקב"ה במה שאינו מברך.
ונראה לפרש עפ"י המבואר בגמרא מקודם לענין זה, כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה, ר' לוי רמי, כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא קשיא, כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ע"כ. והנה זה שרוצה להורות כי מהיתרא נהנה, הוא קובע דעתו על הפסוק והארץ נתן לבני אדם, ומסיב דעתו מהפסוק לה' הארץ ומלואה, ולא ס"ל החלוק קודם ואחר ברכה, ולפי"ז הוי כגוזל מהקב"ה כביכול את זכותו, ואף הוא מחטיא ומכשיל תמימים לעשות כמעשהו בחשבם כי כדין עושה ברעיונו מהפ' והארץ נתן לבני אדם, ואינו דומה לשאר עבירות שהכל יודעין שבעבירה עושה מה שעושה ולא יגררו אחריו. .
(ברכות ל"ה ב') עשך ויכננך. מלמד שברא הקב"ה כונניות באדם, שאם נהפכה אחת מהן אינו יכול לחיות מדפירש"י כונניות מלשון ואת כנו, שברא להם בסיס לישב עליו ואם ירדו מבסיסין שוב אין מתיישבין, עכ"ל. וכך מפורש בספרי, ר' שמעון בן יהודה אומר, הושיבך על בסיסך, ובמדרש איתא שעשאוהו בסיסים בסיסים שאם תעלה אחת על חבירתה אי אתה יכול לעמוד, והובא זה בגמרא לבאר הטעם מדין נתהפכו המעיים טריפה. .
(חולין נ"ו ב') עשך ויכננך. תניא, היה ר' מאיר אומר, הוא עשך ויכוננך, כרכא דכולא ביה, ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו, ממנו מלכיו, שנאמר (זכריה י') ממנו פנה ממנו יתד וגו' מהכמש"כ בפ' שופטים נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו' מקרב אחיך תשים עליך מלך וגו', ור"ל שאין עם ישראל צריכים לראשים ופרנסים מגדולי וחכמי עמים זולתם כמו שרגיל בהרבה אומות אלא מהם בעצמם מוצאים חכמים ושלמים. .
(שם שם) שאל אביך. נר חנוכה מברכין עליה אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר חנוכה, והיכן צונו, א"ר נחמיה, שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך מועיין מש"כ השייך לענין זה לעיל בפ' שופטים בפסוק לא תסור מן הדבר (י"ז י"א) ועוד שם בפסוק לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים (י"ט י"ד) וצרף לכאן. .
(שבת כ"ג א') למספר בני ישראל. מכאן שהארץ עומדת על י"ב עמודים מזעיקר הדבר דהארץ עומדת על עמודים ילפינן מפסוק דאיוב (ט') המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון, וכאן רומז רק למספר העמודים י"ב כנגד שבטי ישראל, ורגילים חז"ל לכוין מספרים מענינים דעלמא כנגד מספרים מיוחסים ומקודשים, כמו רמ"ח מצות עשין כנגד רמ"ח אברים וכדומה. .
(חגיגה י"ב ב') וינקהו דבש. תניא, מניין לדבש שהוא משקה שנאמר ויניקהו דבש מסלע מחמדכתיב ביה לשון הנקה שהוא כמו שתיה, ונ"מ בזה לענין הכשר זרעים, כי כידוע כל אוכל הראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה עד שיבא באחד משבעה משקין, וזה הוא הנקרא בחז"ל הכשר לטומאה, ומבואר ענין זה במלואו לפנינו ס"פ שמיני בפסוק וכי יתן מים על זרע. ואחד משבעה משקין הוא דבש משום דכתיב ביה כאן כעין לשון שתיה דהיינו הנקה. וע"ע בתוספתא כאן יליף לשמן דנחשב משקה מפסוק משתה שמנים (ישעיה כ"ה) ותמה אני שלא יליף מפסוק זה שבתורה דכתיב ושמן מחלמיש צור, והלשון ויניקהו מוסב גם על שמן וכמו שהיה כתוב ויניקהו דבש מסלע ויניקהו שמן, ואולי ניחא ליה למילף משום דמפורש ביה לשון שתיה ואף שהוא בדברי קבלה. .
(תוספתא שבת פ"ט) וינקהו דבש וגו'. דרש רבי עוירא, בשעה שהיו נשי ישראל שבמצרים יולדות מטוהיו מחביאות את לידתן מהמצרים ולכן לא היו יכולות להכין הכל מה שדרוש לפקח על התולדה. היה הקב"ה שולח להם שני עגולים, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור נדבש להנקה ושמן לסיכה, וכתב מהרש"א, אעפ"י דפשטות הכתוב איירי בשבח א"י, אך מדלא מצינו זה הנס דבש מסלע וכו' בטובת א"י לכן דריש ליה לענין זה שאז היו צריכות לזה שלא ירגישו המצרים וכו', עכ"ד. .
(סוטה י"א ב') כליות חטה. אמרו, עתידה חטה שבא"י שתהא כשתי כליות של שור הגדול, שנאמר עם חלב כליות חטה, ואל תתמה, שהרי שועל קנן בלפת ושקלוהו ומצאו בו ששים לטרין בלטרא של צפורי נאפירש"י קינן בלפת ניקב בו עד שעשה לידתו בתוכו ואעפ"כ שקלו את המותר כו' ששים לטרין עכ"ל, והלשון שעשה לידתו אינו מבואר כלל, וקרוב לומר דצ"ל שעשה דירתו. .
(כתובות קי"א ב') ודם ענב תשתה. אמרו, לא כהעוה"ז העוה"ב נבנראה דלשון עוה"ב שבכאן הוא שם מושאל לעת הגאולה והשבת ישראל לארץ ישראל, דכן משמע מהענינים דאיירי בענינים גשמים וארצים. , העוה"ז יש בו צער לבצור ולדרוך, אבל העוה"ב מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזויות ביתו ומספיק הימנה כפיטס גדול, שנאמר ודם ענב תשתה נגפיטס הוא מין חבית, ולפנינו בגמרא ליתא האי שנאמר ודם ענב תשתה, אבל כמבואר מרש"י כך צריך להיות הגירסא בגמרא, והפי' הוא שמביא ראיה שמתוך הענבה עצמה תשתה ולא תצטרך לדורכה. .
(כתובות קי"א ב') ודם ענב תשתה. תניא, מניין ליין שהוא משקה שנאמר ודם ענב תשתה נדואעפ"י דגם עד כה כתיב כ"פ בתורה לשון שתיה ביין וכמו בפ' נח וישת מן היין, נשקנו יין, ועוד, כתב בס' רה"ז דניחא ליה להביא מפסוק זה משום דמכל הני אין ראיה מכרחת דידוע דאין יין ראוי לשתיה אלא ע"י מזיגה במים, וא"כ י"ל דלשון שתיה כתיב בשביל המים, משא"כ כאן דכתיב ודם ענב דהיינו כמו שיוצא מן הענבים בלי מזיגה, ומבואר דהלשון שתיה יונח על היין לבדו, וזו סברא יפה. .
(תוספתא שבת פ"ט) תשתה חמר. אמרו, לעתיד אין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלשים גרבי יין, שנאמר ודם ענב תשתה חמר, אל תקרא חמר אלא חומר נההוא כור או ל' סאין, ויתכן דראה לדרוש כן משום דבכלל מלה זו מיותרת. .
(כתובות קי"א ב') תשתה חמר. א"ר אחא, זאת אומרת שבית המקדש עתיד להבנות קודם למלכות בית דוד, שנאמר ודם ענב תשתה חמר נוכמה יגיעות יגעו המפרשים למצוא אף רמז קל בפסוק זה לענין שדרש. ולי נראה פשוט דהובא הפסוק בקיצור, והראיה היא מהמשך הפרשה מפסוק ירכיבהו עד פסוק זה, והוא עפ"י מ"ש בילקוט כאן ירכיבהו על במתי ארץ זה בית המקדש שגבוה מכל העולם שנאמר וקמת ועלית אל המקום, ויאכל תנובת שדי אלו סלי בכורים, ויניקהו דבש מסלע ושמן אלו נסכי שמן, חמאת בקר וגו' זו חטאת ועולה וכו', כליות חטה אלו סלתות, ודם ענב תשתה חמר אלו נסכי יין, ע"כ. מכל זה מבואר סדר הפרשה שפתח הכתוב בביהמ"ק וסיים בענין הגאולה העתידה, כמבואר לפנינו לקמן בפ' ל"ו כי ידין ה' עמו אין בן דוד בא וכו', וכן בפסיקתא זוטרתי [מדרש לקח טוב] בפסוק דלהלן וכפר אדמתו עמו כתב, למדנו שהשירה הזאת יש בה לימות המשיח וכו', ומכל זה מבואר שדרשת הירושלמי נוסדה על דרשת הילקוט, ודו"ק. .
(ירושלמי מעש"ש פ"ה ה"ב) וישמן וגו', וישמן ישרון ויבעט, היינו דאמרי אינשי, מלי כריסי' זני בישי נזכלומר מלוי הכרס גורם לחטאים רעים, שאדם השבע ביותר בתענוגים ובתפנוקים בא לידי חטא ובעיטה, וכמ"ש בפ' עקב פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וגו' וצאנך ובקרך ירביון וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה', וכן בפ' וילך ושבע ודשן ופנה אל אלהים אתרים, ועיין מש"כ ר"פ דברים בפסוק ודי זהב. .
(ברכות ל"ב א') צור ילדך תשי. מכאן שהקב"ה נקרא צור נחצריך באור איך יתפרש המשך הפסוק במובן תואר צור על הקב"ה. ונראה דמפרש ילדך במובן גדול וחנוך וכמו שדרשו בני מיכל בת שאול אשר ילדה (ש"ב כ"א) וכי מיכל ילדה והלא מירב ילדה אלא מתוך שגדלתן מעלה עליה הכתוב כאלו ילדתן (סנהדרין י"ט א'). והלשון תשי מפרש כאן משורש נתש ובמובן חלישת הכח, ומוסב על ישראל, ומפרש צור ילדך, אותך תשי, כלומר הקב"ה שגדלך וחזקך אותך החלש ונעזב, ובכ"ז שכחת איתו, יוצרך ומחוללך, ודו"ק. .
(שם ו' ב') מכעס וגו'. דרש יהודה בר נחמני, וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצים להקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם כשהם קטנים נטאולי רומז להפסוק דקהלת ה' למה יקצוף האלהים וגו' וחבל את מעשה ידך, ודרשו (שבת ל"ב ב') איזו הם מעשה ידיו של אדם הוי אומר בניו ובנותיו, ולפי"ז מכוון שזכר כאן מכעסו של הקב"ה על בניו ובנותיו, וקשה לפרש כפשוטו שעליהם לבד היה הכעס והלא גם האבות רשעים הם ולמה הזכיר הבנים והבנות, אלא מרמז דכשמנאצין להקב"ה כועס על בניהם וכו' כדמפרש. .
(כתובות ח' ב') כי דור תהפכות. רבי מאיר הוי מדייק בשמא, מעשה ופגע באדם אחד שהיה שמו כידור, אמר, ש"מ אדם רשע הוא, דכתיב כי דור תהפכות המה סמקור הסמך שמצא ר"מ לדרוש שמות בערך לשון נופל על לשון מבואר בירושלמי ר"ה פ"ג ה"ט מהא שהקב"ה אמר למשה עשה לך שרף (פ' חקת) ולא פירש ממה יעשה, והי' משה דן מסברא והא עיקרה נחש הוא, כלומר תכליתה היא לרפואה מנשיכת הנחש, ולכן עשה אותו של נחושת, והיינו שדרש נחש – נחשת בלשון נופל על לשון, וע"ע לפנינו בפ' חקת במקומו שם. .
(יומא פ"ג ב') בנים לא אמן בם. תניא, רבי מאיר אומר, אפילו בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום נקראו לו בנים, שנאמר בנים לא אמון בם סאעיין מענין דרשה זו לפנינו לעיל בפ' ראה בפ' בנים אתם לה' אלהיכם (י"ד א'). .
(קדושין ל"ו א') בגוי נבל אכעיסם. מהו גוי נבל, רב אמר, זו אשה רעה וכתובתה מרובה סבלא מצאתי רמז לדרשה זו במלים אלה. וקצת י"ל עפ"י המבואר בשבת ס"ב א' דהנשים נקראו עם בפני עצמן, וא"כ אפשר לכנותן בשם הקבוץ גוי, ואשה רעה מאוסה ומנוולה לבעלה, ואפשר לפי"ז לכנותן בדרך מליצה בשם גוי נבל, וגם שייך אצלה הפעל אכעיסם, יען כי מדרך אשה רעה להכעיס לזולתה, כמש"כ וכעסתה צרתה (ש"א א'), אשת מדנים וכעס (משלי כ"א), ומבואר בגמרא כאן דרב בעל הדרשה הזאת הי' לו אשה רעה שהיתה מכעסת לו כפעם בפעם, ומכיון דא"א היה לו לגרש אשה זו מסבת רבוי כתובתה היו שרויים לעולם בכעס ע"י שמכעסת, ונתן סימן ורמז לדבר הלשון בגוי נבל אכעיסם וכמבואר. , ור' אליעזר אומר אלו הצדוקים, וכה"א (תהלים י"ד) אמר נבל בלבו אין אלהים סגרומז למש"כ בקורות הדורות שהצדוקים היו מכעיסים ומציקים לישראל. , במתניתא תני, אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שהולכים ערומים בשוק, שאין לך משוקץ ומתועב יותר ממי שמהלך בשוק ערום סדויתכן שבזה היו מציקים ומכעיסים לישראל שבשבילם לא היו יכולים לילך חפשי בשוק, האנשים והנשים, שלא יפגשו בשאינו מינם, וגם לגועל נפש הוא. , ור' יוחנן אמר, אלו חברי סההם הכומרים הפרסיים, ומבואר בכ"מ בש"ס שהיו מענים את ישראל בגזירות רעות ומצוקות. .
(יבמות ס"ג ב') קדחה באפי. מכאן דכשהפורעניות יוצאה לעולם אינה יוצאת אלא באף סויתכן דרומז למ"ש (ב"ק ס' א') כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, היינו בין צדיק לרשע, והציור בזה הוא – הכעס, כי כשהאדם עושה דבר מתוך כעסו הוא עושה גם דבר שלא לרצונו הנפשי, כמו השובר כלים בחמתו, ואף כי הכלי לא נגעה בו לרעה, כך כשהפורעניות יוצאת בכעס אינה מבחנת לפגוע גם בצדיק.
ובזה אפשר ליישב פסק התוס' בתענית כ"א ב' שאם יש דבר בעובדי כוכבים יש לחוש לישראל וצריך להתענות, והקשה הר"ן הא קיי"ל שטנא בתרי אומי לא שליט, יעו"ש. ולפי מש"כ דאין שעת הפורעניות ראיה שיוצאת מדרך סלולה ופוגעת גם בצדיקים, מכיון שיוצאת באף ובקצף, א"כ ממילא פוגעות הן גם בתרי אומי, ועיין באו"ח סי' תקע"ו ס"ג. [ספרי]. חצי אכלה בם. חצי כלים והם אינם כלים סזיתכן טעם הדרשה דמדייק מדלא כתיב חצי יכלו אותם, והוא ע"ד מש"כ בפ' תבא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו'. .
(סוטה ט' א') ולחמי רשף. א"ר יצחק, כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין ממנו, שנאמר (איוב ה') ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה, שנאמר (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו סחכי כל אותה הפרשה איירי בענין תלמוד תורה כמבואר בסוגיא דחולין ו' א' ומוסב על מ"ש שם מקודם ואל בינתך אל תשען כלומר אל תשען בבינתך שלא לחזור על גירסתך יען כי אך התעיף עינך בו ואיננו היינו אך סגרת עיניך מלמודך הוא משתכח ממך ואיננו, וכחן הוי הפירוש ובני רשף יגביהו עוף העוף מסלק ממך את רשף וכדמפרש. , ואין רשף אלא מזיקין, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי סטצ"ע דפתח בק"ש וסיים בתורה. וצ"ל דגם ק"ש בכלל תורה וכמ"ש במנחות צ"ע ב' אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה, ואין ה"נ אם עוסק בתורה ג"כ כן הוא, אלא מדקיי"ל מטעם אחר שצריך לקרות ק"ש על המטה תפס ק"ש, כך נ"ל. .
(ברכות ה' א') ולחמי רשף. אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו, שנאמר (איוב ה') ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה, שנאמר (משלי כ"ג) התעיף עיניך בו ואיננו, ואין רשף אלא יסורים, שנאמר מזי רעב ולחומי רשף עעיין בדרשה הקודמת דיליף כן לענין מזיקין, וכאן דריש כזה לענין יסורין, משום דהלשון ולחומי רשף בין מזי רעב ובין קטב מרירי שהוא בין רעב למזיקין, ודריש המקרא לפניו ולאחריו. ובכלל ענין פרישת היסורין מהעוסק בתורה י"ל עפ"י הכתוב (משלי ג') רפאות תהי [התורה] לשריך ושקוי לעצמותיך (שם ד') ולכל בשרו מרפא, ואשר מהאי טעמא אמרינן בעירובין נ"ד א' חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל גופו יעסוק בתורה וכו' עיי"ש, ולכאורה צ"ע למה צריך ללמוד זה כאן מדרשה כפולה ואחוזה בכמה פסוקים בעוד שהיה אפשר להביא בפשיטות מפסוק דמשלי הנזכר, וי"ל משום דבאותו הפסוק לא כתיב מפורש דאתורה קאי, או דניתא ליה להסמיך זה גם בתורה. .
(שם שם) ושן בהמת וגו'. היכי דמי, שתהא בהמתו נושכת ומעלה נומי והולך ומת בה עאומסיים בספרי וכבר אמרו הי' מעשה שרחלים נושכים וממיתים. ועיקר טעם דרשה זו נראה פשוט דאל"ה אינו מובן ענין קללה זו אשר לכאורה שן בהמות מכלה רק טובו של אדם אבל לא את האדם עצמו, וכאן איירי בענשי הגוף, לכן דריש דשן בהמות ישולח בהגוף, והיינו בבהמות שיש להם ארס כנחש והוי הפירוש ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר כמו ושן בהמות עם חמת זותלי עפר אשלח בם, ודו"ק. ומה שיש עוד ללמוד מפסוק זה מבואר לפנינו בפ' משפטים בפסוק ושלח את בעירה. [ספרי]. חמת זחלי עפר. א"ר יוחנן, כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש שנאמר (איוב ל"ב) ויען אליהוא בן ברכאל הבוזי ויאמר צעיר אני לימים על כן זחלתי, וכתיב עם חמת זוחלי עפר עבהנה אעפ"י דאין דרשה זו אלא אסמכתא ורמז בעלמא, בכ"ז י"ל סמך לעונש זה עפ"י המבואר בסוגיא כאן דלא מתו בני אהרן אלא בשביל שהורו הלכה בפני משה רבם, וידוע שבני אהרן נדונו בשריפה כמבואר בפ' שמיני, ומבואר בכ"מ בגמרא דעונש שריפה בזה"ז הוי נשיכת נחש, עיין בכתובות ל' ב' ועוד בכ"מ. וע"ע מענין זה לפנינו בפ' מטות בפ' ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, ואח"כ ראיתי בס' עיון יעקב שרמז לזה. .
(עירובין ס"ג א') חמת זחלי עפר. אמר רב יוסף, כל החולק על מלכות בית דוד ראוי להכישו נחש, כתיב הכא (מ"א א') ויזבח אדניהו צאן ובקר ומריא עם אבן הזחלת וכתיב עם חמת זוחלי עפר עגדהיינו נחש, כמש"כ ביה על גחנך תלך. ושייכות עונש זה לעון זה פי' בחא"ג משום דהחולק על המלכות הוא בסתם מפני הקנאה, והנחש אף הוא מלך שבחיות ונתקנא באדם היותר חשוב ממנו, ולכן ראוי להכישו נחש שעשה כמדתו, עכ"ל. ואינו מבואר, כי הלא לפי"ז היה צריך להענש כמו שנענש הנחש, וגם למה לא יענש בכזה סתם מקנא בחבירו שעשה כמעשה הנחש, וגם מה שכתב שהנחש הוא מלך שבחיות – אינו כן, אלא הארי הוא מלך החיות כמבואר בחגיגה י"ג ב'. ולי נראה דעיקר היסוד הוא על הענין דפ' חקת וידבר העם באלהים ובמשה וישלח ה' בעם את הנחשים וינשכו את העם, אלמא דהמתלונן על משה היה נענש בנשיכת נחש, ויליף בסמך ראיה לענין כזה גם במלכות בית דוד. .
(סנהדרין ק"ו א') זחלי עפר. מאן אינון, אלו תנינים, שאין שלטונם אלא בעפר עדכמש"כ על גחונך תלך, ומשם הוא מזיק ומאכלו עפר, ומזה כחו ועיין בפירש"י. [ספרי]. מחוץ וגו'. ת"ר, דבר בעיר כנס רגליך, שנאמר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה עההנה רגילין אנו לפרש כנס רגליך שלא לנוס מהעיר לעיר אחרת, כנגד מ"ש רעב בעיר פזר רגליך, דשם הוי הפירוש שיצא מאותה העיר כמו שהביא שם מאברהם ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה, אבל במהרש"א כתב דלענין דבר א"א לפרש כן, משום דבודאי כשדבר בעיר נמי טוב לפזר רגליו ולהמלט על נפשו, אלא דהכי פירושו, כל זמן שאינו מפזר רגליו מן העיר יכנוס רגליו לביתו ולא יצא ברחובות, עכ"ל. ואינו מבואר מניין לו לפרש כן, ואמת שגם בשו"ת מהרי"ל סי' ל"ה כתב כעין זה ורק בשנוי קצת, והיינו שבתחלת הדבר יצא מן העיר ולא בסופו, וגם הוא לא כתב מקור לדבריו.
ואמנם מפסוק שלפנינו משמע קצת כדברי מהרש"א, דמתבאר שאם רק אינו בחוץ אז הוי הצלה פורתא, וכן משמע מהפסוק שהביאו בגמרא מישעיה כ"ו דאיירי בשעת הדבר, וכתיב לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדך עד יעבור זעם, משמע דענין כניסת רגלים הוא להיות בפנים הבית ולא בחוץ, ודו"ק.
ומ"ש המהרש"א עפ"י הסברא דכשיש דבר בעיר טוב להמלט משם, יש להביא ראיה לזה מתענית כ' ב' אמרו ליה לשמואל איכא מיתנא בי חוזאי, גזר תענית בעירו, ומפרש הטעם משום שיירתי [דאזלי מבי חוזאי לנהרדעא] אתיא בהדייהו, ולפי"ז הלא כש"כ בעיר עצמה אפשר להדבק במחלה זו. ומש"כ במהרי"ל דבסוף הדבר אין לצאת מן העיר, אולי טעמו משום דכיון שכבר נשתקע הרבה באותה העיר והמחלה לא פגעה בו כבר דש בה ושוב לא תפגע בו. .
(ב"ק ס' ב') אבד עצות המה. אבדו ישראל עצה טובה שנתנה להם ואיזו היא, זו תורה, שאין עצה אלא תורה, שנאמר (משלי ח') לי עצה ותושיה עוכנראה מפרש הלשון עצה ותושיה – עצה שהיא תושיה, והרבה לשונות כאלה בתנ"ך.   [ספרי]. כי ידין וגו'. ת"ר, כי ידון ה' עמו כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב, אין בן דוד בא עד שירבו המסורות עזמפרש הלשון כי אזלת יד שתלך ותחזק ידן של מסורות ומצליחין במלשינותן, וממילא מבואר שבאותו הדור רבו המלשינות. , דבר אחר עד שיתמעטו התלמידים עחשמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב, והיינו אפס עצור ועזוב. , דבר אחר – עד שתכלה פרוטה מן הכיס עטוהיינו אזלת יד שהיו בידים ריקניות. ונראה דהלשון אזלת יד הוא ע"ד הלשון אם לא תשיג ידו. , דבר אחר – עד שיתיאשו מן הגאולה שנאמר ואפס עצור ועזוב, כביכול אין סומך ועוזר לישראל פכלומר שכל כך ישפלו עד שיאבדו רוחם ויתיאשו מן הגאולה ויאמרו אין עוזר וסומך לישראל חלילה. .
(סנהדרין צ"ז א') ישתו יין נסיכם. היין של עובדי כוכבים אסור ואיסורו איסור הנאה, דאמר קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, מה זבח אסור בהנאה אף יין אסור בהנאה פאהא דזבח אסור בהנאה ילפינן מפסוק דתהלים (ק"ו) ויצמדו ישראל לבעל פעור ויאכלו מזבחי מתים, ודרשינן מה מת אסור בהנאה אף זבח אסור בהנאה, וילפינן מינה אף יין נסך דאסור בהנאה. ואמנם זה היא רק כשידעינן בודאי שנתנסך לע"ז, אבל סתם יינם אינו אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן, מי"ח גזירות, כמבואר בפ"ק דשבת, ובגמרא ע"ז ל"ו ב' דגזרו על סתם יינם משום בנותיהם, והקשה הר"ן בסוגיא כאן ל"ל טעם זה תיפק ליה דאסור מטעם גזירה שמא נתנסך ממש, ותירץ בשם רמב"ן דלשמא נתנסך לא חיישינן משום דאם איתא דנסכי' לא הוי מזבין ליה וכדאמרינן בע"ז כ"ב ב' אם איתא דאקצי' לא הוי מזבין לי' [משום קדושתיה גביה], להכי אצטריך למיגזר משום בנותיהם, ועל יסוד זה קיי"ל דבזה"ז שאין רגילות עובדי כוכבים לנסך אין מגע עבודת כוכבים אוסר רק בשתיה, וכן סתם יינם מותר בהנאה.
ואמנם מש"כ הרמ"א ביו"ד סי' קכ"ג ס"א בשם הראשונים דמותר לגבות מן העובדי כוכבים סתם יינם בחוב, צ"ע לפי סברתו של רמב"ן שהבאנו דאם איתא דנסכי' לא הוי מזבין ליה, דהא תינח אם מוכר או נותן מדעתו ורצונו החפשי, אבל אם מגבין אותו בע"כ במשפט בערכאות הרי אזיל הטעם אם איתא דנסכי' לא הוי מזבין ליה, אחרי דבעל כרחו מגבין אותו ממנו, וא"כ הלא נשאר החשש שמא נתנסך. וצ"ל דהראשונים יסברו בישוב קושיית הר"ן שהבאנו כתירוצו של הר"ן עצמו דיין הנתנסך מיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן, ולפי תירוץ זה אינם מוכרחין לסברת רמב"ן, ועוד יש לפלפל בזה. –
ודע שכתב רבינו ירוחם נתיב י"ב ח"ג מדכתיב ישתו הוי דיני כמו דכתיב אכילה דמותר שלא כדרך הנאתן, ועיין בתוס' פסחים כ"ה א' ד"ה מה. –
ועיין בספרי כאן איתא פלוגתא בין ר' יהודה ור' נחמיה בבאור פסוק זה אי קאי אישראל או על העובדי כוכבים שאמרו כזה על ישראל וכפירש"י בפסוק זה, ואל דרשה זו רמזו התוס' בע"ז בסוגיא כאן וביתר באור בהגהות הגרי"ב. .
(ע"ז כ"ט ב') אני אמית ואחיה וגו'. רבא רמי, כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא, השתא אחויי מחיי, מרפא לא כל שכן, אלא אמר הקב"ה, מה שאני ממית אני מחיה – כמו שמחצתי ואני ארפא פבר"ל לא שממית ומחיה בשני אנשים, את זה ממית ואת זה מחיה, אלא באיש אחד גופיה שממיתו ומחייהו, וכמו שמחיצה ורפואה ע"כ באחד כך מיתה וחיים באחד, והיינו הך דדרשה הבאה דיליף מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה, יעו"ש. .
(פסחים ס"ח א') אני אמית ואחיה וגו'. ת"ר, אני אמית ואחיה, יכול מיתה באחד וחיים באחד כדרך שהעולם נוהג פגשזה מת וזה נולד. ת"ל מחצתי ואני ארפא, מה מכה ורפואה באחד אף מיתה וחיים באחד, מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה פדעיין מש"כ בדרביה הקודמת וצרף לכאן. , דבר אחר – בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי – אני ארפא פהרומז למ"ש באגדות דבעלי מומין שיעמדו בתחיית המתים יעמדו במומן ואח"כ יתרפאו וכמש"כ (ישעי' ל"ה) אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם. .
(שם שם) ואין מידי מציל. אין אבא מזכי ברא, דכתיב אין מידי מציל, אין אברהם מזכה את ישמעאל ואין יצחק מציל את עשו פואבל ברא מזכי אבא, ולכאורה צ"ע לפי הפסוק ואין מידי מציל למה ברא מזכי אבא, וי"ל בטעם הדבר משום דעפ"י רוב חנוך הבן תלי באב, וא"כ מכיון שהבן הגיע למדרגה שראוי לזכות בודאי גרים האב לזה, ולכן ראוי הוא ליהנות מזכותו, ולפי"ז נראה דגם את האם מזכה הבן, כי מתעודת האשה לחנך את הבנים, וא"כ גם לה חלק במעלותיו וכשרון נפשו. –
ודע דבכלל נראה דהא דאין האב מזכה את בנו הוא רק בזכות תורה ומצות היינו שיהיה לו זכות אלה הדברים בעוה"ב, וטעם הדבר משום דקניני עוה"ב היקרים והנעלים צריך כל אדם לרכוש בקנין גופו שלו ממש, אבל בטובת עוה"ז שהיא קילה מטובת עוה"ב בדאי האב מזכה את הבן, וראיה לזה שהרי מבקשין אנו בתפלותינו שתהא זכות אבות מגינה עלינו, וכן אמרו חז"ל רשע וטוב לו הוא רשע בן צדיק שזכות אבותיו מסייעתו (ברכות ז' א), ויותר מזה מוכח דבר זה, שהרי מבואר בדרשה שלפנינו אין אברהם מציל את ישמעאל והקב"ה אומר מפורש לאברהם (פ' לך) ולישמעאל שמעתיך וגו' והפריתי אותו וגו', והיינו שיהנה מזכותך שאתה מבקש עבורו, אלא ע"כ דזה קאי לזכות עוה"ז, והא דאין אבא מזכי ברא איירי בזכות עוה"ב כמש"כ ודו"ק. .
(סנהדרין ק"ד א') וכפר אדמתו עמו. אמר רב ענן כל הקבור בא"י כאלו קבור תחת המזבח, כתיב (פ' יתרו) מזבח אדמה תעשה לי וכתיב וכפר אדמתו עמו פזכלומר כל אדמת א"י מכפרת לו כמו אדמת המזבח, דהמזבח ידוע הוא שמכפר כמ"ש כתובות י' ב' מזבח מכפר, ועיין בחא"ג. .
(כתובות קי"א א') וכפר אדמתו עמו. רבי בר קריא ורבי אליעזר ראו ארונות שבאו מחו"ל לארץ להקבר, אמר ליה רבי לר"א, מה הועילו אלו קורא אני עליהם (ירמיה ב') ונחלתי שמתם לתועבה בחייכם ותבאו ותטמאו את ארצי במיתתכם, אמר ליה, כיון שמגיעין לא"י הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן, דכתיב וכפר אדמתו עמו פחנראה דר"ל כיון שמגיעים לגבול א"י נותנים עליהם עפר א"י ובזה הם מתכפרים, ומכיון שבאים לתוך הארץ שוב באים בטהרה. .
(ירושלמי כלאים פ"ט ה"ה) וכפר אדמתו עמו. תניא, היה ר' מאיר אומר, כל היושב בא"י א"י מכפרת עליו שנאמר (ישעיה מ"ג) העם היושב בה נשוא עון, ועדיין אין אנו יודעין אם פורקין עונותיהם עליה או נושאים עונותיהם עליה פטר"ל אין אנו יודעים באור המלה נשוא עון אם הוא מלשון משא והיינו שמשא עונות עליו או מלשון הטבה ומחילה כמו נושא עון ועובר על פשע (פ' תשא). , כשהוא אומר וכפר אדמתו עמו, הוי אומר פורקים עונותיהם עליה צדטעינת עונות הוא העדר כפרה, ומכיון דכתיב וכפר ע"כ שהעונות עוברות ואינן, והוי ממילא באור המלה נשוא עון לשון הטבה ומחילה. [ספרי]. כי לא דבר רק וגו'. א"ר מנא, כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא – מכם הוא, ולמה מפני שאין אתם יגעין בתורה, ללמדך שכל דבר שנותנין ב"ד נפשם עליו לסוף מתקיים בידם צאפשוט דדריש יתור המלה מכם שאינה מובנה לכאורה, דלפי פשטות הרעיון הול"ל רק כי לא דבר רק הוא, ולכן דריש לכונה אחרת, שאם תמצאו הדבר אינו מבואר תדעו כי רק מכם הוא רק, כלומר, מפני שאין אתם יגעים לעמוד על עיקרו של דבר, אבל לוא יגעתם מצאתם, וכמ"ש יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, ומבואר מזה דכל דבר שהב"ד נותנין נפשם לעמוד על אמתת הדבר אותו הדבר מתקיים אצלם, כלומר שמכוונים לאמתת הדבר, ובירושלמי מסיים שיתקיים בידם כנתינתו מסיני, והיא מליצה לכונת האמת לאמתו. ומ"ש הלשון נותנים נפשם הוא משום דסתם ב"ד רוצים לעמוד על עיקר ושורש הדבר ומוסרים נפשם ביגיעתם ועמלם, וכמ"ש אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וע"ע מש"כ בענין קרוב לזה בר"פ פקודי בפסוק כאשר צוה ה' את משה. .
(ירושלמי פאה פ"א ה"א) כי לא דבר רק וגו'. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, כבוד אב ואם וגמלות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ות"ת כנגד כולם, ר' מנא שמע להון מן הדין קרא, כי לא דבר רק הוא מכם – זה ת"ת צבכמבואר בדרשה דלעיל דלשון זה קאי על התורה וכהוראת פשטות לשון המשך הכתוב. , כי הוא חייכם – זה כבוד אב ואם צגדכתיב ביה למען יאריכון ימיך. , ובדבר הזה תאריכו ימים – זו גמלות חסדים צדדכתיב (משלי כ"א) רודף צדקה וחסד ימצא חיים. , על האדמה – זו הבאת שלום בין אדם לחבירו צהיתכן דרומז למ"ש (יומא ט' ב') לא חרבה ירושלים אלא מפני שנאת חנם, וכן מורה לשון הפסוק (הושע י') חלק לבם עתה יאשמו, ופי' רד"ק מלשון שממה וחורבן, מבואר דפירוד הלבבות והעדר השלום מביא הריסה וחורבן לעולם. .
(שם שם) כי לא דבר רק וגו'. ללמדך שאין לך דבר ריקם בתורה אלא כל דבר שאם תדרשנו יש בו מתן שכר בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב צונראה דמכוין למ"ש בחולין ס' ב' הרבה מקראות בתורה שראויין לשרוף [כלומר שנראים לכאורה שאינם דרושים כלל] והן הן גופי תורה, ועיין לפנינו ס"פ דברים (ב' כ"ג), וכן אמרו בסנהדרין צ"ט ב' דאפילו הפסוק וילך ראובן בימי קציר חטים, וכן ותמנע היתה פלגש ג"כ ענינים דרושים הם [מבואר לפנינו במקומם], ואמנם פשוט הדבר דלהבין ענינם צריך לידע מה לדרוש עליהם וכמ"ש שם בגמרא דיש בהם דרש הכרחי, ועל זה אמר כאן שאין דבר ריקם בתורה, אלא כל דבר צריך לדרוש ולמצוא טעמו, ולא עוד אלא אם דרשוהו ומצאו טעמו יש בו מתן שכר בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב. [ספרי]. כי הוא חייכם. אימתי הוא חייכם – בזמן שאתם יגעים בה צזנסמך על הדרשה הראשונ' בפסוק זה כי לא דבר ריק הוא ואם רק הוא – מכם הוא, מפני שאין אתם יגעין בתורה, ועל זה אמר כאן כי הוא חייכם, כלומר, ידיעת התורה, ואחרי שכמבואר לא תבא הידיעה הנכונה בלא יגיעה, ממילא מבואר שאימתי הוא חייכם בשעה שאתם יגעים בו שאז תכוונו לאמתו. .
(ירושלמי פאה פ"א ה"א) ובדבר הזה וגו'. תניא, היה מהלך במבואות המטונפות והיה קורא ק"ש ופסק, עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים צחמקודם לזה אמר שאם לא הפסיק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה, וכאן הזהיר על עשית דברי התורה, ואמר כי לא דבר רק הוא מכם ובדבר הזה תאריכו ימים, ודריש שהמשך הכתוב לכבד את התורה, וממילא אם הפסיק במקום מכוער הרי מכבד את התורה, ועבור זה יזכה לאריכות ימים. .
(ברכות כ"ד ב') בעצם היום. למה בעצם היום, לפי שהיו ישראל אומרים אין אנו מניחים למשה למות, אמר הקב"ה, הרי אני מכניסו למערה למות בחצי היום וכל מי שיש בו כח למחות יבא וימחה צטועיין בדרשה זו בפ' נח בפסוק בעצם היום הזה בא נח אל התיבה ובפ' בא בפסוק בעצם היום הזה יצאו בני ישראל ומש"כ בס"פ לך בפסוק בעצם היום הזה נמול אברהם. [ספרי].

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך